המצפן של הטיפול – אבחנת הדופק

מה שהכי הפחיד אותי בלימודים של הרפואה הסינית היה אבחנת הדופק.

נראה היה לי שאת זה לעולם לא אצליח ללמוד.

מבין כל כלי האבחון שיש ברשות הרפואה הסינית, אבחנת הדופק היא החשובה והמדוייקת ביותר- כך אמרו לי מוריי. ללא אבחנת דופק, אין אבחנה וכמובן שאין טיפול.
אז עוד לא הבנתי כמה זה באמת דרמטי לטיפול…

בקליניקה הלימודית היינו מניחים את האצבע על פרק כף היד של ה"מטופל" (שהיה אחד מאיתנו), עוברים ביראת קודש מעמדה לעמדה ומנסים בריכוז שיא להקשיב, להאזין ולשמוע לכל מה שקורה בתוך מערכות הגוף שלו.

איך אפשר להקשיב מהאצבע? איך אפשר להבין מה "שומעים"?

כמות המידע המועבר דרך הדופק היא עצומה, רק צריך להבין איך לקרוא אותה, איך לפרש אותה, איך למזג את כל המידע כך שבסופו של דבר אפשר יהיה להגיע לאבחנה ולגבש אסטרטגיית פעולה.

אין בתוך הדופק שום דבר שמצליח להתחמק מההבנות והתובנות שלנו מהחיים ,מצבורי החוויות, ההד שפוגש אותנו מזיכרונותינו הצפים מתוך בחירה או מתוך הגעה ספונטנית כמו של אורח שמופיע בפתחינו.

נוכל להרגיש בדופק את הרטט של ההישגים שלנו וכמו כן את הכישלונות שלנו ואת מה שחמק מאיתנו.

העצבות  השמחה החרדה וההתעלות, המקומות המוצפנים שחשבנו שקוד פיצוחם שמור רק אצלנו, וכל מחשבה שחלפה ביעף אך הותירה את רשמיה עלינו.

את כל זאת ועוד אנו מאחסנים בתוכנו ומסוגלים להשמיע למטפל שלנו דרך הדופק ,בין אם אנחנו מודעים למה ש"סיפרנו " זה עתה ובין אם לא.

בתוך כך ניתנת ומתאפשרת הזכות למטפל להקשיב ולשמוע מה מצב כל המערכות בסינכרונן יחד, ובפעולתן העצמאית כל אחת בפני עצמה.

הדופק משקף את המצב של המערכת עצמה (המערכת האנרגטית של הלב, של הכבד, המעי והקיבה, כיס המרה והכבד, הריאות והכליות), אך גם את המצב של מערכות הדם והנוזלים, הקשרים בין האיברים והמרידיאנים, ומצב מערכות היחסים שבינהם.

אין משהוא שנסתר מהדופק, ואין משהוא שלא משתקף.

הגוף בהיותו חכם, לא משקף באמצעות הדופק את התמונה כולה מיד.

לעתים, הוא מבין שמורכבות המצב מחייבת טיפול עדין ובמקצב מסויים, ולכן אם תשתקף התמונה המלאה- המטפל יצטרך לטפל בהמון דברים בו זמנית, ולא בטוח שהמטופל יוכל לעמוד בטיפול כזה הן מבחינה פיזית והן מבחינה רגשית- נפשית.

בדיוק מסיבה זו, הגוף מספר את הסיפור דרך הדופק בשלבים, ומתקלף מטיפול לטיפול כמו בצל וחושף בכל פעם שכבה אחת, על מנת לווסת את הטיפול.

התמונה שתתקבל מהדופק תמיד תהיה הדבר שבסדר העדיפויות הכי דחוף לטפל בו קודם כל.

לאט לאט תתקלפנה השכבות, ולאט לאט תיחשף התמונה לאט לאט, ותמקד את המטפל בקצב הטיפול הנכון למטופל.

חוכמת הגוף הדהימה אותי תמיד, אך לאורך השנים בקליניקה נדהמתי לראות שוב ושוב איך הגוף עושה את זה ומספר את הסיפור במקצב הנכון לכל מטופל עד לקבלת התמונה המלאה.

אין יופי כזה….. והלוואי שאפשר היה להראות את זה למטופל.

בשנים הראשונות אני מודה שנתקפתי חרדה מהאבחנה הזו.

הבנתי את החשיבות והבנתי את הצורך להתמקצע, אך לא היו גופים מסודרים מלבד הלימודים הבסיסיים בהם גם אחרי 4 שנים – לא ניתן היה לומר בבטחה שאני מבינה משהוא.

לימים הסתבר לי שאכן לא הבנתי כלום.

היה קשה ללמד את זה, והיה קשה ללמוד את זה.

אחרי 5 שנות לימודים אינטנסיביות, קיבלתי החלטה ללכת אל עבר הפחד הגדול ביותר שלי מבחינה מקצועית ולעמוד איתנה מולו בהתמודדות פנים מול פנים.

וכך, במשך 4 שנים נוספות התמקצעתי בלימודיים פרטיים בקליניקה של אחד ממוריי, עד ליום בו יכולתי לעמוד מול עצמי ולומר שאני כבר יודעת משהוא בעולם אבחנת הדופק.

4 השנים האלו היו קשות, היו בהן המון רגעים של שבירה, רגעים בהם כבר כמעט התייאשתי, חשבתי שלעולם לא אצליח להרגיש את הדקויות, לא אצליח לפענח את הממצאים, ולא אצליח לאבחן בצורה מדוייקת.

במשך 4 שנים נסעתי בכל שבוע מהגליל לתל אביב, ובמשך יום שלם, ראיתי מטופלים מהבוקר עד הערב על שני חדרי טיפול במקביל.

המטרה היתה להקשיב לכמה שיותר דפקים, ולקבל הדרכה פרטנית עד שאוכל להפוך את אבחנת הדופק לכלי העבודה שלי.

בשנים האלה שהיוו התנסות פרקטית מאוד, נחשפתי לכמויות מאוד גדולות של אנשים והאזנתי להמון סוגים של דפקים, ובסופן, הפכתי את אבחנת הדופק לכלי העבודה ולמצפן שלי בטיפול. המצפן שמכוון אותי לטיפול מדוייק ומתאים למצבו הספציפי של המטופל.

בכל 9 שנות הלימוד הראשונות שלי (5 שנות הלימוד + 4 שנים התמחות בדופק), אוכל להצביע על מקרה אחד מכונן שעיצב אותי באופן סופי מבחינה מקצועית,

וסימן את היכולת שלי בהבנת כלי אבחנת הדופק ולעולם ארכוש לו כבוד והוקרת תודה.

היה זה מטופל כבן 17 עם פיגור, עיוור ואילם שהגיע בצרחות לקליניקה בה עברתי את ההתמחות.

כבר ראיתי את המטופל הזה כמה פעמים לפני אותו היום, ונקשרתי אליו ואל אמו שהיתה לביאה אמיתית.

אמו סיפרה שכבר כמה ימים צורח, נערכו לו בדיקות ולא מבינים מה כואב לו ומה יש לו.

תקוותה היתה שנוכל לעזור לו בקליניקה עם הדיקור.

מאחר ואין אפשרות לתקשורת איתו, כלי אבחנת הדופק קיבל משנה תוקף והפך למשמעותי בצורה בלתי רגילה במציאת הסיבה לכאביו.

ביום הזה, החליט המדריך הקליני שלי לתת לי את הבמה, וביקש ממני לאבחן ולטפל.

אני זוכרת את ההלם, את דפיקות הלב המואצות שחשתי, את הסחרחורות הנוראית בה נתקפתי, ואת ההבנה- שאם אני מסרבת עכשיו- לא תחזור עוד הזדמנות שכזו לצלול אל המים הכי עמוקים שיש.

אני זוכרת את השיח הפנימי שלי שבו התנהל מאבק בין המטפלת שבי שרוצה הסמכה והכרה למקצועיות שלה, לבין "אני" המפוחדת, חסרת הבטחון, שבטוחה שהיא עדיין לא יכולה ולא תצליח לפענח את הדופק ומכאן גם לא תצליח לתת את הטיפול המיטבי.

המקרה הזה היה מאתגר בהיעדר תקשורת עם המטופל.

לא היו שום רמזים, לא היו שום גלגלי הצלה.

זה או שאני יודעת ומבינה את מה שאני שומעת בדופק- או שלא.

אין אפשרות לשאול כלום את המטופל, אין אפשרות לקצה קצהו של רמז הקטן שבקטנים שיכול לסייע בהבנה.

זה רק אני והדופק שלו. תוך כדי שהוא צורח.

היו לי שניות ספורות לעכל את זה שאני זו שהולכת לאבחן ולטפל, ואני זוכרת שאני מבינה שזה או עכשיו, או שהפסדתי את המקצוע וביזבזתי את השנים הכי טובות שלי.

"טוב" אמרתי לו. "אני אטפל היום."

ניגשתי למטופל, והצרחות שלו עירפלו לי את החשיבה, אבל מה שעירפל יותר- זה 4 עיניים שהתבוננו בי ויכולתי לחוש בהם בגב שלי. האמא והמורה הקליני שלי.

הרגשתי שאני מוסחת, וקיבלתי החלטה אמיצה-

הסתובבתי אליהם וביקשתי מהם שיצאו מהחדר.

זה היה כל כך לא מקובל, וכל כך הזוי- שנדהמתי מעצמי.

הייתי בטוחה שזה הסוף שלי, שהוא עומד להעיף אותי מההתמחות ולומר לי לא לחזור לקליניקה יותר, אבל הם פשוט יצאו מהחדר, והותירו אותי עם המטופל הצורח והכאוב, ועם האצבעות שלי שמונחות על פרקי כפות ידיו בנסיון להבין מה אני שומעת.

היה רגע, בו ביקשתי מעצמי לעצור. לנסות בכוח המחשבה שלי להוריד את הווליום של הצרחות ולהתרכז רק במה שאני שומעת בדופק.

זה היה מצב של "להיות או לחדול."

להפתעתי זה הצליח.

הצלחתי להוריד את הווליום עד כדי שהשתקתי אותו בתוך הראש שלי, ואיפשרתי לעצמי להתרכז ריכוז מלא בדופק, בנסיון להבין מה קרה, מה כואב לו, ומה אצטרך לאזן על מנת שהכאב יחלוף.

אחרי דקות לא מעטות שהתעכבתי על הדופק, גיבשתי אבחנה.

לקחתי את המחטים, התכווננתי, התגבשתי באסטרטגית הטיפול, ומרגע ששמתי את המחטים הצרחות פסקו.

הייתי בהלם.

פחדתי לנשום, חששתי שאם אזוז- הוא יתחיל לצרוח מחדש…כמו תינוק שזה עתה נרדם ואתה פוחד שאם תזוז הוא יתעורר…..

לא בטחתי בעצמי שאכן פיצחתי את העניין, והצלחתי לעלות על הבעיה, אבל….זה בדיוק מה שקרה.

בשלב מסויים הם פתחו את הדלת בהיסוס וחשש, ומצאו את המטופל שקט ורגוע, ואותי לא נושמת לידו……

עברתי את המשוכה בהצלחה, וזה היה הרגע בו הבנתי שעשיתי את זה. אני מבינה ויכולה לסמוך על עצמי שאחרי 9 שנים של לימוד אינטנסיבי ורציני- אני יכולה להגיד שאני מבינה ויודעת דופק.

המסע שלי בהבנת הדופק לא הסתיים שם כמובן.

50 מטופלים בשבוע במשך 18 שנים הפכו אותי למקצועית יותר ומנוסה יותר.

ואני יכולה לומר שלא משנה כמה שנים אני עוסקת בזה, ובכמה מטופלים טיפלתי- אני עדיין נפעמת ומתפעלת מהיכולות של הגוף לספר את הסיפור של המטופל, מהיכולת של הדופק להתגלות לאט לאט, ולספר בצורה ברורה מה הגוף צריך, מה המצב של הנפש, מה המצב בכל אחת מהמערכות של הגוף והנפש, ואיך כדאי לטפל על מנת להשיג בריאות ואיזון.

בכל פעם שאני מניחה את האצבעות על פרק כף ידו של המטופל, אני נכנסת למסע עמו.

אבחנת הדופק אינה רק כלי טכני, אלא מצפן שמנחה אותי להבין את הסיפור האישי של המטופל. הדופק משקף את מצבם האנרגטיים של כל מערכות גופו של האדם, ואת האנקדוטות במסלול החיים שלו. כל הרגעים שלו נחרטים שם מתבטאים בדופק ומספרים את סיפור חייו. בכל מפגש אני לומדת משהו חדש, לא רק על הגוף, אלא גם על הנפש האנושית.

החוכמה היא להקשיב, להבין ולפעול בהתאם לקצה ולמקצב הייחודי של כל מטופל ומטופלת.

הרפואה הסינית היא מסע של הקשבה, רגישות והבנה עמוקה של האדם.
כל דופק הוא ייחודי, כמו טביעת אצבע, והוא מנחה אותי בטיפול האינדיבידואלי והמותאם לכל מטופל ומטופלת. אין כאן רק מדע, אלא גם אמנות של ריפוי שמבוססת על הכרה ברבדים העמוקים ביותר של הגוף והנפש.

עם השנים למדתי שהרפואה הסינית לא מסתכמת רק בהבנה טכנית של הכלים והידע, אלא גם בהקשבה עמוקה וברגישות אנושית.
כך, באמצעות אבחנת הדופק, אנו יכולים להפוך את הגוף למורה והמטפל לתלמיד.
האתגר הוא להתחבר ולהבין את הסיפור מאחורי כל דופק, מתוך אמונה שדרך האבחון, נוכל להוביל את המטופלים שלנו אל הדרך הנכונה עבורם.

בסופו של דבר, אבחנת הדופק אינה רק מדע, היא אמנות המצריכה הקשבה מהלב, הקשבה מדויקת ומדוקדקת לכל מערכת בפני עצמה, ולמערכות היחסים בין האיברים על מנת להבין איך לעזור לגוף להבריא, ולרפא את עצמו.

בכוחו של הגוף להתחדש ולהבריא, ותפקידי כמאזינה לקולות- לפענח את המצוקות שלו ולפעול מתוך הבנה עמוקה והתמסרות לתהליך הריפוי כפי שמכתיב אותו הגוף עצמו.

המנגינה הפנימית של המטופל שמשתקפת דרך הדופק מנחה אותי ומהווה לי מגדלור לבחירת אסטרטגיית הטיפול .

כל דופק שאני מאזינה לו בקשב, וכל מטופל שאני פוגשת- מזכירים לי שוב ושוב את כוחו של הגוף ויכולתו להתחדש ולהבריא, ושזה היופי האמיתי בעבודתי- לפלס את הדרך לבריאות באמצעות הנחית הדופק- ולעזור לאנשים למצוא את דרכם אל הבריאות והשלווה הנפשית.